זו לא השנה של הסינדרלות. הנשף נמשך, הנסיכים ממשיכים לרקוד, אבל הן נאלצו לחזור הביתה מוקדם לאפרוריות ולאמא החורגת. אולי מנחם זוכר, אבל אני מתקשה לחשוב על שנה כזו שבה הסוויט-16 היה מורכב מ-14 מתוך 16 המדורגות 1-4 באיזורים שלהן. יוצאות הדופן היחידות? אובורן, המדורגת 5, שהביסה את קנזס (לא בדיוק הפתעה גדולה כש-#5 מנצחת את #4). השנייה תהיה כנראה אורגון, שמשחקת ברגעים אלו מול קליפורניה אירוויין ומובילה במחצית. אורגון דורגה #12, כך שהיא הסינדרלה הרשמית היחידה. אבל גם היא לא ממש סינדרלה. הרי רק לפני שנתיים היא הגיעה לפיינל פור ומדובר במכללת עילית בכדורסל, שגייסה השנה שני שחקני חמישה כוכבים (בול וקינג), שהצטרפו לשחקנים ותיקים טובים. למעשה, לפני תחילת העונה סימנתי אותה כמועמדת ללכת רחוק ורק עונה מאכזבת (שכללה את הפציעה של בול בול) הביאה אותה למיקום נמוך כזה.

אוקיי, אז אם הכל כל כך צפוי, זה אומר שלא היה מעניין? רחוק מזה. למעשה, לא היה חסר הרבה שכל הסיפור היה משתנה לגמרי ונגמר כמו באגדות (או בסיוטים של לא מעט אוהדי כדורסל).

המשחק:

דיוק 77 – סנטרל פלורידה 76. וואוו, כמה שזה היה קרוב. כמו בכל עונת המכללות הזו, שוב דיוק היא הסיפור הגדול, למרות שאני בטוח שששבסקי היה מוותר על התענוג הפעם. לפני המשחק, כולם דיברו על המאצ'-אפ של זאיון מול טאקו פול הענק. וזה אכן היה חתיכת מאצ'-אפ. פול היה מצויין מתחת לסלים, קלע, לקח ריבאונדים, ובעיקר אטם את הצבע ובהחלט הקשה על זאיון. המשחק הזה גרם לי לחזוב שאולי בכל זאת יש לו מקום ב-נבא בתפקיד דומה לזה של בובאן מריאנוביץ' מהספסל. ועדיין, זאיון סיים את המשחק עם 32 נקודות. איך? קודם כל, הרבה מהן באו בדקות שבהן פול ישב בחוץ בבעיית עבירות. בנוסף, הוא קלע 3 שלשות חשובות במשחק והדגים שוב שאם נותנים לו לזרוק הוא מהווה איום.

אבל היה סיפור אפילו יותר גדול במשחק הזה: זה של משפחת דוקינס. ג'וני דוקינס היה בשנות ה-80 ותחילת ה-90 שחקן נבא לא רע בסאן אנטניו ופילדלפיה. עוד לפני זה הוא העביר ארבע שנים בדיוק תחת מייק ששבסקי הצעיר והיפ… (טוב, עמדתי לכתוב יפה, אבל בואו נודה על האמת, ששבסקי אף פעם לא היה דוגמן) ואפילו נבחר לשחקן השנה במכללות. היום? הוא מאמן את סנטרל פלורידה. וזה לא נגמר כאן. הבן שלו, אוברי דוקינס, הוא השחקן הכי טוב של האבירים מפלורידה (כן, יותר טוב מפול). אז מה קורה במשחק הזה? דוקינס האבא עם תצוגת אימון נהדרת ודוקינס הבן עם משחק השיא בקריירה הצעירה שלו: 32 נקודות באחוזים נפלאים, שכמעט הספיקו כדי לנצח את דיוק.

אבל רק כמעט. זה היה צמוד כמעט לכל אורך הדרך. דיוק הצליחו לייצר כמה ריצות ולעלות ליתרון 8, אבל סנטרל פלורידה ודוקינס מצאו כל פעם דרך לחזור. ואז, שתי דקות לסיום, אוברי עם סל וטאקו עם הטבעה מעלים את האבירים מפלורידה ליתרון 4 וניתן לשמוע את דפיקות הלב של אוהדי הבלו ניישן ואיתם קברניטי ה-NCAA, שבונים על הרייטינג המטורף שזאיון מביא. אז מה קורה? הפרשמנים מתייצבים ולא עושים במכנסיים. קודם רדיש עם שלשה חשובה. ואז, בפיגור 3, 15 שניות לסיום, זאיון לוקח את הכדור לטבעת, קולע ומוציא עבירה חמישיה מפול (אחת הפעמים היחידות במשחק שהוא הצליח לגמור מולו ליד הטבעת). זאיון הולך לקו כדי להשוות, אבל מחטיא. אבל הפרשמן השלישי, אר ג'יי בארט (במשחק בינוני), לוקח את הריבאונד ומעלה את דיוק ליתרון נקודה.

נגמר? ממש לא. בי ג'יי טיילור, הגיבור השלישי של פלורידה במשחק הזה חודר לסל ומשחרר זריקה טובה שכמעט נכנסת. על הריבאונד דוקינס הצעיר, שבלי שמירה נותן פוט-בק קליל בדרך לתהילת עולם… או שלא. הכדור מתגלגל על הטבעת, אבל אלי הכדורסל מחליטים להוציא אותו החוצה ולהשאיר את דיוק בחיים. זו אגב ממש לא הפעם הראשונה העונה שהם מנצחים במזל בשנייה האחרונה של משחקים (זה קרה כבר מול פלורידה סטייט, ווייק פורסט ונורת' קרוליינה). מה נגיד? התחת של ששבסקי. שווה לראות את הדקות האחרונות של המשחק הזה:

וזה לא רק דיוק. גם חלק מהקונטנדריות האחרות יצאו מהסיבוב הזה בעור שיניהן.

טנסי פגשה את אייווה ונראתה במחצית הראשונה נהדר וכאילו היא בדרך לטיול קליל עם 25 נקודות הפרש. אבל אז היא הלכה לישון ואייווה החלה לכרסם בהדרגה בהפרש עד שג'ו ווייסקמפ השווה את התוצאה 20 שניות לסיום, והולכים להארכה. בהארכה גראנט וויליאמס, מי אם לא הוא, החליט שמספיק, השתלט על המשחק כמו באין ספור פעמים בעבר, והביא את טנסי למפגש המיוחל מול פרדו.

אחרות שהתקשו היו קנטאקי (ניצחון קשה על וופורד) ו-LSU עם סל ניצחון שתי שניות לסיום המשחק מול מרילנד.

הופעות בולטות:

מלבד אוברי דוקינס, שהזכרתי למעלה, עוד שלושה שחקנים נתנו הצגות בשלב הזה:

קארסון אדוארס עם 42 נקודות (9 שלשות) בניצחון הגדול של פרדו על האלופה היוצאת מווילאנובה. איזה שחקן מכללות נהדר וכיפי לצפייה! כתבתי כאן על קארסון בעבר ואמרתי שהוא יכול להפוך ללו וויליאמס הבא — מיקרוגל מהספסל, קלעי נמוך אבל חסר מצפון וקטלני. אבל לו שיפר מאוד את המסירה עם השנים וקארסון צריך לעשות מסלול דומה אם הוא רוצה קריירה כזו ב-נבא.

בארנדון קלארק מגונזאגה, עוד אחד מהשחקנים החביבים עלי במכללות היה גם הוא נפלא עם 36 נקודות (שיא לגונזאגה בטורניר המכללות) ו-5 חסימות, כשהוא קולע 15 מ-18 הזריקות שלו. קלארק עומד עכשיו על 70% מהשדה לעונה. עוד סטטיסטיקה מדהימה? יש לו יותר חסימות מהחטאות, וזה ממש לא בגלל שהוא מתבייש לזרוק. ואגב, גונזאגה עצמה דווקא לא כל כך הרשימה ובהחלט נזקקה להתעלות של קלארק מול ביילור. האצ'ימורה, אחרי עונה סדירה נהדרת, שבה קלע בספרות כפולות בכל המשחקים, לא הגיע לספרות כפולות בשניים משלושת המשחקים האחרונים ונראה שהלחץ קצת משפיע עליו. גם נורוול, פרקינס וטילי לא נראו טוב במיוחד וגונזאגה אולי הגיעה לשיא מוקדם מידי.

אחרון חביב, ג'א מוראנט, שסיים את העונה עם ראש מורם (מבחינתי הוא כרגע המועמד המוביל לבחירה השנייה בדראפט הקרוב), למרות התבוסה של מרי סטייט לפלורידה סטייט. ג'א התחיל את המשחק בטירוף. כל השנה אמרו שיש לו קליעה בעייתית, אז הוא החליט שהוא רוצה להראות אחרת והתחיל עם 5 מ-5 משלוש, כולן מטווחי נבא, כולל שלשות בסטפ-בק. אחר כך הוא נרגע ואת המשחק סיים עם לא מעט החטאות ומספר אסיסטים נמוך יחסית לסטנדרטים שלו. ועדיין, הוא האחרון שאפשר להאשים בהפסד הזה (סיים עם 28 נקודות). צריך להודות שפלורידה סטייט פשוט גדולה (תרתי משמע) על מרי סטייט וגם תפסה משחק גדול. להתראות בשנה הבאה ב-נבא.

נחזור ביום חמישי עם הסוויט-16.